פסק-דין בתיק ת"א 44483-07

בפני תביעה לפינוי וסילוק יד ממקרקעין שבבעלות התובע, ולתשלום דמי שכירות ראויים בגין השימוש בהם.

העובדות הצריכות לעניין וטענות הצדדים

1.         התובע הינו הבעלים הרשום של שתי חלקות קרקע, הסמוכות זו לזו, המצויות ברח' שינדלר 22-24 בבת-ים, והידועות כחלקות 281 ו-283 בגוש 7146 (להלן: " המקרקעין"). על אחת מהחלקות (חלקה 281) מצוי מבנה (להלן: " המבנה") שהוצא לגביו צו הריסה על ידי עיריית בת-ים בהיותו מבנה מסוכן. הנתבע מחזיק במקרקעין ובמבנה המשמש לו למגורים, ומסרב לדרישת התובע לסילוק ידו ולהחזרת החזקה בהם לידיו.

2.         לטענת התובע, הנתבע פלש למבנה ללא רשותו כ-5 שנים עובר להגשת תובענה זו, השתלט עליו ועושה בו שימוש בריוני כחפצו, כשהוא מפזר איומים והפחדות על כל מי שמנסה לפנותו, לרבות התובע.

            בשל כך עתר התובע בתביעה שבכאן להורות לנתבע לפנות ולסלק ידו מהמקרקעין, כמו גם לשלם לתובע דמי שימוש ראויים, העולים לסך של 192,000 ש"ח, בגין חמש השנים שקדמו להגשת התביעה (7/2007).

            התובע סמך תביעתו לעניין זה על חוות דעתו של המהנדס ושמאי המקרקעין מר נחום פרמינגר מיום 16/1/07 (להלן: " חוות דעת פרמינגר"), לפיה דמי השימוש הראויים בגין הנכס הינם בסך 800$ לחודש.

3.         מנגד טען הנתבע כי הואיל והתובע אינו מתגורר בישראל, המסקנה המתבקשת היא כי האחרון הזניח את המקרקעין בטרם עבר הנתבע להתגורר בהם, מעולם לא עשה בהם שימוש ואיבד עניין בהם. לשיטתו, לא עומדת מאחורי דרישת הפינוי מטרה או כוונה לשימוש כלשהו של התובע במקרקעין. מדובר בניסיון דווקני לפינויו, הנוגד את עיקרון חובת תום הלב במימוש זכות קניינית.

            הנתבע מוסיף וטוען כי התובע מעולם לא דרש את פינויו מהנכס טרם הגשת התביעה. עוד טוען הנתבע כי בעת כניסתו לנכס היה המבנה מוזנח, בלתי מקורה ושימש כמאורה לעישון סמים של נרקומנים. לשיטת הנתבע השקעותיו במבנה והפיכתו לראוי למגורים, תאמו את האינטרס של התובע להפחתת מס שבח, בבוא היום בו התובע יממש את הנכס, וכן מניעת הונאה מצד נוכלים למכירת הנכס בהיותו נטוש.

            לגופם של דברים טען הנתבע, כי זכותו בנכס עולה כדי "בר רשות" ורשות זו בלתי הדירה היא. לחילופין טען הנתבע, כי הוא זכאי לפיצוי בגין השקעותיו אשר הפכו את האורווה,  שהייתה קיימת במקרקעין טרם פלישתו, למבנה ראוי למגורים וכן לפיצוי אשר יאפשר לו רכישת דיור חלופי ראוי.

            לחילופי חילופין טען הנתבע כי באם ייפסק כי עליו לשלם דמי שימוש ראויים לתובע, מה שאינו, הרי שאין לסמוך על חוות דעת פרמינגר בהיותה מוטעית מיסודה. לגישת הנתבע, היה על השמאי לחשב את דמי השימוש על בסיס מצב המבנה בעת כניסתו אליו - אורווה הרוסה ללא חיבורים למים וחשמל - ולא על בסיס המצב אליו הנתבע הביא אותו - בית ראוי למגורים. לטענתו, חישוב כגון דא, היה מביא למסקנה כי גובה דמי השימוש הוא אפסי.

הליכים והחלטות קודמות

4.         בתום ישיבת ההוכחות (7/5/09) נעתרתי - לפנים משורת הדין - לבקשת ב"כ הנתבע לאפשר לאחרון להגיש בקשה לצירוף חוות דעת מומחה מטעמו, באשר להשקעותיו הנטענות במבנה.

            אחר שנתקבלה תגובת ב"כ התובע לבקשה ותשובת ב"כ הנתבע לה, התרתי לנתבע, בהחלטתי מיום 6/4/10, להגיש חוות דעת כאמור, בכפוף לתשלום הוצאות בסך 2,000 ש"ח + מע"מ עד ליום 24/4/10 (להלן: " ההוצאות").

            למרבה הפליאה, חרף האורכות החוזרות ונשנות שניתנו לנתבע לתשלום ההוצאות הדבר לא נעשה, בתואנות שונות ומשונות.

            הגדיל  הנתבע  עשות,  עת  טען בישיבה  מיום  10/6/10,  כי  הכסף  אשר  היה  מופקד בידי

בא כוחו הוחזר לידיו והוא איננו בנמצא.

נוכח התנהלות זו של הנתבע, חסרת תום הלב, הוריתי בהחלטתי מהתאריך הנ"ל, על כי איני מאריך המועד להפקדת ההוצאות וחוות הדעת שהוגשה תוצא מתיק בית המשפט.

5.         בתאריך 8/6/09 המציא ב"כ התובע לתיק בית המשפט תצהיר לו צורפה אסופת מסמכים, בלא נטילת רשות מבית המשפט.

            בהעדר הסבר מטעם התובע להגשת המסמכים בדרך האמורה - כמתחייב מהחלטתי מיום 20/8/09 - הנני מורה על הוצאתם מהתיק.